ד"ר אורן כהן זדה
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה (2025)
מוקדש לזכרו של ליאב אטיה ז"ל מבאר שבע, לוחם בגדוד 6623, עוצבת ׳חוד החנית׳ (55), נפל בקרב בדרום רצועת עזה, בן 25 בנופלו.
תחנת רכבת הומה, עמוסה בנוסעים שממתינים בדרכם ליום נוסף של שגרה. חלק יושבים על ספסלים, אחרים עומדים ומביטים על מסכי ההודעות שמציגים את זמני הרכבות. רעש עמום של הכרזות בתחנה משתלב עם המולת השיחות והצעדים.
ואז, פתאום, העיניים נמשכות למשהו אחר. על הספסלים, על קירות התחנה, ואפילו על לוחות המודעות, פזורות מדבקות קטנות אך בולטות. בכל אחת מהן מופיעה תמונה – חייל צעיר, מחייך, מלא חיים. הם כל כך צעירים, יפים, במדים או בלבוש רגיל, חיוכים שמקרינים שמחת חיים.
מתחת לתמונות מופיעים ציטוטים. מילים קצרות ופשוטות, אבל כאלה שחודרות ישר ללב: "תחלום, תאמין, ותטעם מהכול ותזכור תמיד – חיוך גדול". "כל חלום מתחיל מצעד קטן". "תהיו טובים אחד לשני". משפטים שמצליחים לתפוס רגעים של חוכמה או שמחה, כאילו הם מדברים אל כל מי שעובר כאן עכשיו.
התחושה כבדה ומרגשת. המחשבה על כך שהאנשים היפים האלו כבר לא איתנו, ושמשפחותיהם בחרו להנציח אותם כך, הופכת את ההמתנה לרכבת לפחות שגרתית. יש בזה משהו מעצים ומעורר השראה, אבל גם עצוב.
אנשים חולפים על פני המדבקות. חלקם עוצרים ומביטים, אולי אפילו מצלמים, אולי קוראים בשקט. חלק ממשיכים ללכת, אולי מתוך הרגל, אולי מתוך קושי להתמודד עם העומס הרגשי שמדבקות כאלה מביאות איתן.
התחנה עצמה הופכת פתאום לזירת זיכרון חיה. היא כבר לא רק מקום של מעבר, אלא גם מקום של עצירה למחשבה. לא רק על החיילים האלה, אלא על המשמעות של החיים, על מה שאנחנו בוחרים לזכור ועל איך אנחנו, כחברה, נושאים איתנו את אלה שכבר אינם.
ההקשר התרבותי והחברתי
במהלך תקופות של אבל לאומי, כמו אחרי מלחמת "חרבות ברזל", משפחות, חברים ואנשים מהקהילה מחפשים דרכים יצירתיות להנציח את זכר יקיריהם. המדבקות הללו, המכילות תמונות של החיילים וציטוטים שלהם, הן ביטוי אישי ומאוד חזותי של הנצחה.
מדובר בתופעה שמעוררת רגשות חזקים של הזדהות, כאב ונחמה קולקטיבית. היא מדגישה את הערך המרכזי של אחדות בחברה הישראלית סביב זיכרון ונתינת כבוד למי שהקריבו את חייהם למען הכלל.
משמעות המדבקות במרחב הציבורי
במדינה כמו ישראל, שבה השירות הצבאי הוא חלק מהותי מהחיים הלאומיים, יש תחושת חיבור חזקה בין האובדן האישי לבין האבל הקולקטיבי. דרך המדבקות האלה, הזיכרון הופך לנגיש ואוניברסלי, ומאפשר גם לאנשים זרים להזדהות עם הנופלים ולכבד את זכרם.
המדבקות מביאות את הזיכרון האישי של החיילים – תמונתם וציטוטים שאמרו – למרחב הציבורי. בצורה זו, האובדן הפרטי של המשפחה מקבל הכרה בקנה מידה רחב יותר, כחלק מסיפורו של העם והמדינה. המשפטים שמופיעים במדבקות, כמו "לא לשכוח לחייך", מגלים צדדים יומיומיים ואנושיים של החיילים. זה מחבר את הקהל הרחב לצד האישי והייחודי של כל חייל, במקום לראות בהם רק מספרים או שמות.
הנצחה בלתי פורמלית ומחברת
במציאות שבה האובדן הצבאי הוא שכיח, יש רצון להנכיח את הנופלים לא רק בטקסים רשמיים, אלא גם בדרכים בלתי פורמליות וקרובות ללב. במדינה שבה חיילים רבים נהרגים בשליחותם למען ביטחון האזרחים, החברה מחפשת להעניק משמעות לאובדן הזה. המדבקות הן ביטוי לכך – הן מזכירות את הערכים שאותם החיילים ייצגו ואת החיוכים, התקוות והחיים שלהם.
המדבקות יוצרות חיבור בין כלל הציבור לחיילים הנופלים ולמשפחותיהם. הן מהוות גשר רגשי שמאחד אנשים סביב סיפור משותף. הן מזכירות לנו שהנופלים הם לא רק חלק ממספרים סטטיסטיים או שמות ברשימה. הם אנשים אמיתיים, עם חלומות, אהבות ומחשבות, כמו כל אחד מאיתנו.
המפגש עם המדבקות בתחנות הרכבת יוצר סוג של דיאלוג בלתי מילולי בין הנופלים לבין האנשים ברחוב. זה מפעיל אותנו רגשית, גורם לנו לעצור לרגע ולחשוב על מהות החיים, על החיוך שייתכן והם ביקשו לשמר, ועל האחריות שלנו כחברה לזכור ולהוקיר.
המדבקות לא מתמקדות רק ב"איך הם מתו", אלא ב"איך הם חיו". משפטים כמו "לא לשכוח לחייך" מזכירים לנו שהחיילים היו יותר מהתפקיד הצבאי שלהם. הם היו אנשים שאהבו את החיים ורצו לשמר את הרוח הזו, אפילו מעבר למותם. זה שיעור עצום עבורנו – לחפש משמעות גם ברגעי הקושי ולהתמקד בחיים עצמם.
יהי זכרם של הנופלים ברוך.
