סימני דרך

מנחים ואוצרים: ד"ר מתי פישר ושקד אביב

פרויקט הגמר בשנה ד' מהווה גולת כותרת של לימודי סטודנטית לאמנות מכיון שיש בו הטמעה ויישום החומר הנלמד במהלך השנים במסלול לאמנות במכללת תלפיות. הפרויקט כולל בתוכו עשייה אמנותית רחבה, המכשירה את הסטודנטית ליכולת פעולה עצמאית בעולם האמנות העכשווית. נושא הפרויקט היה – נקודות מבט. הסטודנטיות קשרו את עבודותיהן לאפשרויות שונות של מבט על עולמן החיצוני והפנימי, ובאמצעות נקודת המבט השונה הן מצאו אופני ראיה חדשים ששיקפו את היסודות החשובים באופן תפיסתן את עצמן ואת העולם. ענבר סלוביק בחרה להתבונן כלפי מטה – על דברים שבדרך כלל נמצאים מתחת לקו הראיה, ובכך חשפה נקודות מעניינות של רגעי משפחה החומקות מהעיניים. בד בבד היא יצרה גם סדרת הצילומים העוסקת בבדידות ובציפייה. אוריה שלום מציגה בצילומיה פנים וחוץ של מבנים ובכך חשפה קרעי מבטים המהווים מטפורה לאופן התפיסה האנושי מבפנים החוצה. רעיה כץ שילבה בציוריה את תפיסתה המיוחדת כמהגרת ועולה חדשה דרך דימוי 'העורב הלבן' ויצרה אלגוריה העוסקת בהימצאות מחוץ למסגרת ובחיפוש תמידי אחרי המקום האישי. אוריה פדר ציירה על גבי רהיטים נוסטלגיים, זכרונות מבית הסבא והסבתא ובכך הפכה את הזמן ואת העבר לפרספקטיבה שבאמצעותה היא רואה ומראה את המציאות. גם אפרת חג'ג' השתמשה בממד הזמן כדי לחשוב על עצמה בנקודות זמן שונות ביחס לדמות חשובה ומשמעותית שנעדרה מחייה, ובכך חשפה באומץ את הגעגועים והריק שאימה הותירה. שיר וולריולה הטמיעה את נקודת המבט שלה באופן עשיה מסורתי, אך לא שגרתי כיום באמנות – ברקמה. בעבודות הרקומות היא שילבה סיפור הקשור למצב רפואי מורכב המיוחד לבנות משפחתה עם אופן עשייה המזוהה עם פעילות נשית.

שיר וולריולה, חוטים של כאב, רקמה על בד

 
פרויקט הגמר שלי כולל שלוש עבודות העשויות בטכניקה של רקמה על גבי בד. בעבודות תיארתי את מחלת האנדומטריוזיס, מחלה שעוברת לרוב בתורשה ופוגעת בנשים. התורשה והמורשת שני מושגים שונים אך דומים, היוו מרכיב מרכזי בחיי, וכללו את הן את התורשה של פגיעה וכאב באיבר ספציפי וגם את ההעברה הרב דורית בין אמא לבת שמתחילה מתוך הרחם, המקום בו נוצרת השושלת, וממשיכה גם במורשת המשפחתית.

אחת מהיצירות מתמקדת באיבר הנגוע, הרחם. היה חשוב לי לתאר את החוויה האישית שלי – לתאר דרך הציור את תחושת הכאב, היד המחזיקה לוחצת, מהודקת, לא מרפה. ניסיתי לבטא גם כמיהה כמוסה להוציא את האיבר הנגוע, לאחוז בו והרחיק אותו ממני.

יצירה נוספת מתארת אשה בתנוחת עובר המאפיינת את ההתמודדות עם כאבים קשים הנובעים מהנגעים ברחם. הוא מייצג אחד מרגעים רבים אותם אני ונשים רבות המתמודדות עם מחלת האנדומטריוזיס חוות. ניסיתי ביצירה זו להעביר את תחושת חוסר האונים, צל המחלה שמעיב על החיים עצמם והייאוש המלווה את הכאב, שמתבטא למרבה הפרדוקס דווקא בתנוחת העובר.

ביצירה האחרונה יש מימד מסוים של תקוה או הקלה שבאה לידי ביטוי בתחושת השיתוף שיוצרת המחלה ביני לבין אחיותי ועם נשים רבות החוות את הקשיים. תחושת שיתוף זו של אחוות נשים המתמקדת דווקא ברחם המייחדת אותן כיוצרות חיים, מתקשרת גם לטכניקה שבחרתי – הרקמה. זו טכניקה שמאפיינת אמנות נשים ומסמלת אחוות נשים, את העמלנות הרבה שיש בקיום היומיומי של נשים. גם אם עמלנות זו מורכבת מרגעים קטנים, לא הרואיים, המלווים בכאב ובקשיים – היא מהווה נחמה בשיתוף והחיים שהיא יוצרת.

אפרת חג'ג', החיבוק, שמן על בד

 
"חיבוק מסוגל לרפא לבבות כואבים ולהקל על גופים דואבים, ללא מרשם"

אחד מן הדברים הבולטים העולים מהעבודות שלי הוא חיבוק. לכאורה סיטואציה רגילה, מובנת מאליה, שקורת בין שני אנשים אוהבים.

בעבודות שלי, החיבוק מבטא משהו קצת מעבר. חיבוק מרפא. מרפא את הלב, את הנפש ומשחרר את כל התחושות. נותן ביטחון, נותן תחושה שמישהו כאן לתמוך ולהיות שם בשבילך תמיד.

החיבוק בעבודותיי הוא חיבוק בין אמא לבת המשרה ביטחון ואהבה. כשמתבוננים ביצירות ניתן לראות הבדל משמעותי בין דמות האמא לדמות הילדה. דמות האמא אינה ברורה וחסרת הבעה ולעומתה דמות הילדה ברורה מאוד ובעלת הבעה. הילדה בעבודות מצוירת בשלוש נקודות זמן בחיים – ילדות, נערות ובגרות.

העבודה צוירה בטכניקת ציור חופשית ואקפרסיבית. בחוסר השלמות שלה טכניקה זו מרמזת דוקא על היעדר. החיבוק בציורים אינו חיבוק שמתרחש במציאות, הוא נבנה מהדמיון וחזרתו בנקודות זמן שונות מציינת דוקא את ההיעדר שלו במציאות.

תהליך היצירה היה כמעין ריפוי לנפש ומענה לילדה הקטנה בת הארבע שנשארה מאחור ללא החיבוק החם והאוהב של האמא. יצרתי חיבוק חם, אוהב, חזק ותומך בין אמא לבת שבעצם מבטא את הרצון והכמיהה הפנימיים שלי.

רעיה כץ, "עורב לבן: אי השייכות", צבעי מים על דף

 
הדימוי שמלווה אותי מהילדות ועד ימים אלו הוא העורב הלבן. הביטוי "אל תהיה עורב הלבן" ששמעתי בילדותי – משמעותו – תהיה כמו כולם. בעבודותי אני מביעה את כל הקושי והתסכול, מצד אחד ברצון להיות שייכת ומאידך ברצון ללכת אחרי הלב שנמשך לאמנות, ובמיוחד לעולם הציור שהיה אסור עבורי. באמצעות דימוי זה עסקתי בנושאים של זהות, שייכות והמאבק להשתלב תוך שמירה על נאמנות לעצמי. בהשראת המשפט "אל תהיה העורב הלבן" שרודף אותי מאז ילדותי, יצרתי סדרת ציורים המשקפת את המסע האישי שלי בניסיון למצוא את מקומי בעולם שלוחץ כל הזמן להתאים.

הטכניקה שאפשרה לי להביע את הנושא בצורה הטובה ביותר היא צבעי מים. זאת בגלל אופיים החופשי והבלתי נשלט. לצורך הציור השתמשתי גם במלח גס, שבמקום שבו הונח דווקא דוחה את צבעי המים, אך בו בזמן מאפשר לייצר צורות לא שגרתיות. כך, גם החומר עצמו מהווה חלק מהמטפורה – הוא שייך ולא שייך.

חוויות הציור עצמה מלווה אצלי בתחושות של מעשה אסור בגלל הכיוונים המעשיים שהתוותה לי החברה והמשפחה. עקב כך בילדותי נאלצתי לצייר בסתר – ציורי היו ממש קטנים כדי שלא יראו אותם, וגם לא היה לי שולחן שעליו יכולתי לצייר אז פשוט ציירתי במחברת סקיצות קטנה. מאחר שתמיד נשמרה תשוקתי העמוקה לצייר, התמודדתי עם הכאב שהדבר נאסר עלי, פצע שנמשך גם בשנים בוגרות עד שמצאתי את ייעודי מחדש.

חווית השוני המיוצגת באמצעות דימוי העורב הלבן קשורה גם להיותי הילדה היהודייה היחידה בבית הספר ואחר כך ההגירה לארץ חדשה – ישראל. בדימויים הנלווים לעורב שילבתי גם מחוויות העקירה, התנגשויות התרבויות וחיפוש הקבלה בתרבות החדשה.

"עורב לבן: אי השייכות" מזמין את הצופים להרהר במאבקים בקונפורמיות ובחשיבות של אימוץ השונות והאינדיבידואליות. זוהי תזכורת רבת עוצמה ששייכות אמיתית מגיעה מקבלת עצמך במלואה, ומציאת האומץ לחפש דרך עצמאית ומסגרות שיתאימו לדרך זו. כל ציור לוכד את המורכבות של ניווט בין זהויות מרובות ואת המהומה הפנימית הנוצרת תוך אימוץ השונות של עצמך.

ענבר סלוביק, 'הרכב', שמן על בלטה

 
בעבודה זו, חקרתי את מושג הבית, את המרחב שבין זיכרון לשאיפה, בין מורשת לחזון. על פני מרצפות – אותן אבני יסוד של המבנה הפיזי והרגשי – ציורים של רגעים מחיי היומיום בביתי המבטאים רגשית את המושג 'בית'.

הבחירה במרצפות כמצע אינה מקרית. היא מבטאת את הכפילות של הקיום הביתי – הקשיח והרך, הקבוע והמשתנה. המרצפות, בעמידותן ואטימותן, מייצגות את היסודות המוצקים עליהם נבנים חיינו. אך עליהן, בצבעים ובקווים, נרקמים הרגעים החולפים, הנגיעות האינטימיות שמעניקות משמעות למרחב.

כל ציור על מרצפה הוא כמו חלון לעולם שלם – תמונה מוקטנת של אינטראקציה, רגש, או רוטינה שבשגרה. יחד, הם יוצרים פסיפס מורכב של מה שמרכיב 'בית' – לא רק כמקום פיזי, אלא כמצב תודעתי, כתחושה של שייכות ובטחון.

בהקשר של המציאות הנוכחית, כשהיסודות שחשבנו שהם מוצקים התגלו כשבירים, העבודה מקבלת משנה תוקף. היא מעלה שאלות על טבעו של הביטחון בעולם לא יציב, ועל היכולת שלנו לבנות ולשמר תחושת בית גם כשהקרקע רועדת תחת רגלינו.

היצירה מזמינה אותנו למסע בין שני בתים – זה שממנו באנו וזה שאליו אנו שואפים. היא חושפת את הדיאלוג המתמיד בין העבר לעתיד, בין המורשת שקיבלנו לבין הערכים שאנו מבקשים להנחיל. בכך, היא מדגישה את הבית לא רק כמקום מגורים, אלא כפרויקט מתמשך של בנייה רגשית וערכית.

העבודה מדברת על מהות הבית בעידן של אי-ודאות. היא מציעה שאולי, דווקא ברגעים הקטנים והיומיומיים – אלו המצוירים בעדינות על המרצפות הקשיחות – טמון הכוח ליצור תחושת ביטחון ושייכות. זוהי קריאה להתבונן מחדש במרחבים הפרטיים שלנו, לזהות את הערך בשגרה, ולהבין שהבית, בסופו של דבר, הוא לא רק המקום בו אנו גרים, אלא המקום אותו אנו יוצרים – יום אחר יום, רגע אחר רגע.

ביחד עם המרצפות המשרות ביטחון באמצעות ייצוג הבית והשיתופיות שיש בו – אני מציגה גם תצלומים של חוץ – של נוף מדברי שבו יש מבט על פרטים קטנים. בנוף זה התחושה הכללית היא דוקא של בדידות קיומית. השילוב בין הבית ובין החוץ מבטא את המתח המובנה בנפש בין הכמיהה לחיים מוגנים ומשותפים בבית לבין הצורך לצאת אל העולם ולחוות את אובדן הקשר הבלתי-אמצעי והביטחון שיש בבית.

אוריה פדר, "לאחוז בזמן", שמן על רדי מייד

 
בתחילת התהליך עסקתי בחקר וחיפוש סביב הנושא "מבעד ל". אחת השאלות ששאלתי את עצמי במהלך החקר הינה "מי עומד מאחורי העדשה?". הגעתי למסקנה שאני רוצה להעמיד שם דמויות משמעותיות מחיי.

אחת הדמויות הראשונות שקפצו לי לראש הייתה סבתא שלי שהלכה לעולמה, בשיבה טובה לפני שנה והייתה הסבתא האחרונה שנותרה לי. מתוך מחשבה עליה עלתה בי תחושת פספוס מאוד גדולה. המוות של סבתי ושל יתר הסבים שלי גרם לי לתחושה שלא תחזור יותר, תחושת זמן של דור הולך ונעלם.

בעבודתי אני מנסה להמחיש ולהחיות את תחושת הזמן שנעלם ולא ישוב עוד. התחושה שנכנסים לבית של סבא וסבתא ומרגישים את זה בריח, ברהיטים, בתחושה… ואצלי לא תשוב.

החלטתי לדמות מעיין פינה ששייכת לבית של סבא וסבתא ועליה לצייר אלמנטים המדמים את חיי היומיום בביתם. הציור על הרהיטים והחפצים בו בזמן ממחיש ומנכיח את הדברים שנעלמו, אך גם מזכיר את ההעלמות שלהם ואת העובדה שהם יכולים להראות עתה רק באמצעות דמיון והדמיה.

אוריה שלום, חורבה, צילום

 
החורבה – עדות דוממת לדיאלקטיקה של הקיום. קירותיה המתפוררים כמו שכבות של זיכרונות, כל אבן מספרת סיפור. האור, בחודרו דרך סדקים וחלונות שבורים, אינו רק מאיר; הוא מפרש, מגלה, ולעתים אף ממציא מחדש את המרחב הפנימי.

כך גם נפש האדם – ארכיטקטורה מורכבת של חוויות ותובנות, של פחדים ותקוות. מבחוץ, אנו רואים לעתים רק את החזית, את ה'פרסונה' החיצונית. אך כשאנו מעזים להתבונן פנימה, מתגלה לנו נוף פנימי עשיר ומרתק, שבו כל זווית של אור חושפת רובד חדש של משמעות.

ביצירות אלו,  כל תצלום הוא הזמנה למסע – לא רק אל תוך החורבה הפיזית, אלא אל מעמקי התודעה האנושית. זוהי קריאה להתבונן מעבר לנראה לעין, לחקור את הדיאלוג המתמיד בין האור והצל בנפשנו, ולגלות את היופי הטמון בכל פינה – גם אלו שלכאורה נשכחו או הוזנחו.

כי בסופו של דבר, האם לא כולנו חורבות מוארות, ממתינות למבט שיגלה את האוצרות החבויים בתוכנו?".