הכשרת אמן

מנחה ואוצרת: שקד אביב

במסגרת קורסי המשך של מכללת תלפיות, קבוצת אמניות צעירות בחרו לשים את האמנות במרכז ולמרות עומס השגרה לפנות זמן ליצירה ולביטוי אישי. התכנית הייחודית מציעה ליווי לאורך השנה ועבודה בקבוצה המכשירה אותן וסוללת את דרכן בעולם האמנות העכשווית. המציאות הישראלית ונקודת המבט המגדרית משתקפת בציוריהם המסקרנים של קבוצת נשים הטרוגנית זו ומספרת את אשר עבר עליהן בשנה האחרונה והמאתגרת הן במישור הלאומי והן במישור הפרטי – אישי. סימני הדרך של האמניות מתבטאים ברגעים של התמודדות  וחיפוש זהות, תקווה וחלום, ובאים לידי ביטוי בסגנונן האישי, בצבעוניות סוגסטיבית, בהנחת מכחול מלאת רגש היוצרים עולם אישי וחשוף על גבי הבד.

בעבודותיה גדולות הממדים העשויות בצבעי שמן אקספרסיביים ושפכטל מספרת אמונה מיר את סיפור המלחמה דרך דימויי העופות הדורסים. המוות והשכול באים לידי ביטוי גם בעבודותיה של עדינה ביר, ומציעים תקווה וצמיחה דרך השיבולים הארץ ישראליות. בנוסף, עבודת הקולאז' שלה חוקרת את נוף ביתה ומעניקה משמעות חדשה לסביבה הקרובה לה. בעבודתה הריאליסטית של הדר סימן טוב ישנו עיסוק במקום ובזווית ראיה המופיעה בהשתקפות של חוץ הבית ומערערת על המקום בו אנו נמצאים. החלל הריק בעקבות המלחמה והחטופים שלצערינו עדיין לא חזרו, מקבלים מקום בדימוי של חורים בציור מופשט ומרטיט של תהלה חביב. בשאיפה לאופטימיות ולנשיאה על כפיים מתארת הודיה שורק בציורה הריאליסטי-פיוטי, את הקשר המיוחד בין אב לבנו. קשר בלתי אמצעי נוסף, אמהי, מוצב בפנינו בציורה הישיר והכנה של שיינא מואטי. העיסוק בעבר, בנבירה בצילומי משפחה ישנים וציורם בגירים נמחקים על גבי קרטון מופיע אצל טלי אביגד ומחיה אותם מחדש באופן שונה ועכשווי. העיסוק במכלול נושאים אלו מאפשר לאמניות פעילות אמנותית, ובאותה נשימה גם נותן כוח ותקווה להמשך.

טלי אביגד, נעורים, דיו ופסטל על קרטון

 
תמונות עבר מהאלבום מספרות על זיכרונות של אנשים אותם עדיין לא הכרת. מקבלות משמעויות  המשתנות על ציר הזמן  ומעוררות כמיהה נוסטלגית  להתחלה. התחלה של מדינה בראשית דרכה, התחלה של משפחה צעירה. בהנחת הצבעים ובמשיכת הקווים לעיתים מתגנבת התחושה שאתה ממש שם, מתבונן בם, חי ונוכח בעולמם.

וכשנשלמת התמונה אתה יודע שאכן היית שם איתם, גם אם הם טרם הכירו אותך. דמותם משתקפת בך.

עדינה ביר, רוח השדה, שמן על בד

 
משתתפות בצער המשפחה,
מתוך סקרנות גדולה עסקת במחקר על חיטה,
ורצית להביא לעולם עוד ברכה.
זכריה, נפלת במלחמה.
נשתדל להמשיך כאן את רוחך.

עדינה ביר, בתנועה מתמדת, טכניקה מעורבת

 
בימים בהם נדמה שהכל אצלי תקוע ומקובע
אני יוצאת אל הטבע לקבל כוחות-
מגבעולים ירוקים שזכו לגשמי ברכה
מהחיים שמתחדשים על פני האדמה.

תהלה חביב, 'חלל', שמן ושפכטל על בד

 
במלחמת 'חרבות ברזל' איבדנו לצערינו אזרחים וחיילים רבים שנפלו ,נרצחו ונפגעו.
חשבתי על המושג המתייחס לחיילים הנופלים – 'חלל', שמביע את ההיעדר, החוסר, הרִיק, את הבור הנפער במציאות.
תפקידנו בעת הזאת ,על פי השקפתי , הוא למלא בעוצמה את החיים שנותרו לנו לאחר מותם.
נוצרו הרבה 'חורים' במציאות, אך הם גם המניע לפעולה ולהמשכיות החיים שנקיים לאורם ולכבודם של החללים, שהיו רוצים שנמשיך קדימה עם תקווה ואמונה בטוב.

הגאולה, אליה אנו נכספים היא תהליך שטומן בתוכו הרבה כאב ומאמץ פיזי ונפשי, אך התקווה היא  המנוע והדרבון להמשיך בכל הכח. גם האמנות מנחמת ועוזרת לשרוד את הימים האלה.

החורים מטביעים את חותמם בנו ובהתאמה גם ביצירה. במרווחים ביניהם קיים שטח לא מבוטל של חיים שאנו מצווים להמשיך בשמחה, באמונה, לקום ולהתחדש שוב ושוב למענם, כמו השמש הזורחת כל יום לאחר שקיעתה, שנאמר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

שיינא מלכי, אמהות, שמן על בד

 
בשנה שחלפה העמקתי בתהליך ההתפתחות שלי בעולם האומנות שהוזנח עם השנים בעקבות השתלבותי בעולם כבוגרת הן בנישואין והן בהורות.
ממפגש למפגש ועם הרבה שיח גיליתי את הדרך שלי להביא לידי ביטוי בעולם האמנותי את היקר לי  ביותר שזו האמהות.
אמנם רק עבודה אחת יצאה מוצלחת אבל היא  פתחה לי דלתות של שאיפות למימוש הפוטנציאל בעתיד.

אביטל מימון, געגוע לאור, שמן על בד

 
געגועים הם כמו זרעים בתוך האדמה. מצפים, מאמינים.
בסוף יקרה דבר מה.
מה השעה? הם לא יודעים אם קר בחוץ או חם.
געגועים הם כמו זרעים, עמוק בחשכה. הם מחכים בסבלנות לזמן שיעבור.
'צריך אינסוף נאמנות בשביל לראות את האור'. (אמילי דיקינסון)

9 חודשים עברו, זמן מלחמה. התמודדות, געגועים, אהבה, פחד, חולשה, חוזק, גאווה, התמוטטות, קימה מחדש, חיבוק, לראות את האור בתוך כל החושך. להיאחז ברגעים הקטנים והטובים, באנשים טובים מסביב, באמונה.
אמונה תמימה וטהורה של 4 ילדים קטנים שמחכים לאבא.

אמונה מיר, מבותרים, שמן ושפכטל על בד

כחודש לאחר זוועות 7.10 עדיין נעדרו רבים. בעזרת עופות דורסים אותרו גופות ביער בארי ובעלומים. בדימוי של עופות דורסים מצאתי את תחושת האבדן, הזעקה, והמוות.
מבותרים.
שפכטל מגרד צבע לצבע.
ציפור
מחכה
לטרף
מחנק בגרון. אני רוצה להתרומם. ולעוף.

הדר סימן טוב, המנעול, שמן על בד

 
בית,
בית וחלון, שהוא פתח ואור.
ואליו אפשר לחזור,
ולהישמר,
ולהיות אור.
וחלון של רוע, שפרץ
הביתה
אל החלום הוורוד,
אל הטוב.
ופרוס המדבר ואיתו השמיים
וחלון ושברו
וגבולות הבית
שאינם עוד
שלא עמדו על המשמר, שנחרבו ועדיין
עוד אוספים את שברם.
מלחמה של נצח, של כל בית ובית
זכוכית שנרקמת בית תכלת שמיים.

הודיה שורק, הספרייה, שמן על בד

 
זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מסביבות גיל שנתיים. עמדתי ליד המראה הגדולה בבית הורי והצלחתי לראות בה קמצוץ ממצחי הקטן. אני זוכרת איך בליבי חשבתי כמה אני רוצה להגיע לרגע שבו אהיה גדולה מספיק ואראה את כולי.
הצימאון לגדול.
תחושה שהולכת איתנו מיום היוולדנו והולכת ופועמת בנו ברגעים בהם הלב שלנו מתעורר. נכסף למשהו.
מאז אותו זיכרון מתוק ועד היום יש לי רשרוש בבטן כל פעם שאני עוברת ליד ספרייה.
הכמיהה לגודל הניצב מולי והצימאון לדעת ולטרוף את הכל.
כל ספרייה מספרת משהו על האדם אליו היא שייכת. מעבר לתחומי העניין, היא מספרת בעיקר מהם הרצונות שלו, היכן שאיפותיו מונחים. זה שובה את ליבי ומרגש אותי כל פעם מחדש.

הודיה שורק, 'נושאינו', שמן על בד

אֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים
גַּם אִם הָעֲיֵפוּת תִּגְבַּר
גַּם אִם מְשִׂימוֹת הַיּוֹם יַכְבִּידוּ עַל נְשִׁימַתְכֶם
גַּם אִם תַּרְגִּישׁוּ שֶׁכָּשַׁל כּוֹחַ הַסַּבָּל
שֶׁכְּבָר אֵין רֶגַע
אֶשָּׂא אֶתְכֶם
אָרִים אֶתְכֶם בְּחִבּוּק עוֹטֵף
אַטְעִין אֶתְכֶם בְּאַהֲבָה שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת
שֶׁתְּמַלֵּא אֶת גּוּפְכֶם בְּחֹם
וְכִמְנוֹעַ הַקִּיטוֹר הַחֹם יַהֲפֹךְ לַדַּחַף וְהַדַּחַף לַתְּנוּעָה
כָּל הַזְּמַן לְהִתְקַדֵּם וְלִגְדֹּל
לְגַדֵּל אֶת עוֹלָמֵנוּ
לְהַחֲזִיר אַהֲבָה לְנוֹשְׂאֵינוּ.