סטודיו אמן
מנחה אוצרת: הילה קרבלניקוב פז
סטודיו אמן הוא קורס ייחודי של המסלול לאמנות במכללת תלפיות, המעניק דגש מיוחד על פיתוח החשיבה היצירתית והפיתוח האישי של הסטודנטיות בדרכן להפוך לאמניות יוצרות, בשדה האמנות העכשווי.
הקורס שם למטרה להעניק לכל סטודנטית את הכלים והידע הנחוצים כדי לפתח את קולן הייחודי ואת סגנונן האמנותי האישי. במהלך הקורס הסטודנטיות נחשפות למגוון של שיטות וגישות אומנותיים ולעיתים קרובות מתבקשות להתמודד עם אתגרים יצירתיים המרחיבים את אופקיהן ומעודדים אותן לחשוב מחוץ לקופסה.
נושא הפרויקט עסק ב"חיי היום יום בשנת 2024 כמקור להשראה ליצירה" .
כל סטודנטית בחרה "רגע", רעיון או נושא מתוך חיי היום-יום האישיים שלה, ועיבדה אותו לתוך יצירת אמנות. שירה רותם מציגה פסל של קופסא סגורה ואטומה, ניתן להציץ פנימה דרך חרכים צרים בקופסא, הקופסא מדמה בית שרוף שבתוכו נותרה מציאות של המתנה.
אי אפשר לראות דרך החרכים את כל הפרטים שמצויים בתוך הקופסא באופן שלם, תמיד נשארים חלקים נסתרים – ובכך מייצרת שירה רגע קפוא בזמן שממתין או עומד כגלעד. העבודה נוצרה בעקבות סיפור על אחד מהבתים שנפרצו ונפגעו באחד מקיבוצי עוטף עזה ב7.10.
מעין דוד מביאה בשלושת ציוריה את הניגוד בין השמחה של חג שמחת תורה, לפחד וחוסר האונים שחוותה בשדרות. הניגוד בין השדה הפורח לבין המכוניות השרופות מדגיש את הקונפליקט הרגשי העמוק ואת תחושת הדיסוננס שחוותה. התורמוסים, עם יופיים הצבעוני והמרהיב, מסמלים את התקווה, ההתחדשות והשמחה של חג שמחת תורה. לעומתם, המכוניות השרופות מייצגות את ההרס, האימה והכאב הנוכחים במציאות של שדרות בימי הלחימה. העבודה מזמינה את הצופה להתבונן בניגודיות זו, לחוש את המתח בין שני העולמות.
זוהר שגב בחרה לעסוק בתקווה ובתפילה, כשהיא מתארת את עצמה כמתפללת בכותל המערבי. הדיוקן מהגב משקף את הנוכחות ההיסטורית והקשר העמוק שלנו עם משהו עתיק, קדוש ומיוחד. זוהר מבקשת להמחיש בציורים את החיבור ההיסטורי והרוחני לכותל, שהוא סמל לאמונה, להתמדה ולתקווה לאורך הדורות.
טל דרמר מאתגרת את הצופה בפסל המורכב מידיים נתפסות בחכה, כולו שקוף ועטוף במסקנטייפ שקוף. בעבודתה, טל מתייחסת באופן נוקב ומעמיק למציאות הקשה של המלחמה. השקיפות של החומרים בהם היא משתמשת משדרת תחושה של אנונימיות והופכת את הפסל לסמל לקצב ולמציאות הקשה של המוות המתרחש ביום יום במהלך המלחמה.
יסכה גדז' יוצרת עניין בעבודתה על ידי הצבת פסלים של דמויות רובוטיות עשויות חמר, המוצגות במצבים שונים של בריחה. הדמויות הללו, המוצבות בצורה שמדגישה את המאבק והניסיון שלהן להשתחרר, מציעות נקודת מבט מרתקת על הנושא. חלק מהרובוטים נראים כאילו הם נתקעו מתחת למשבצת על לוח משחק, מה שמוסיף ממד נוסף של דרמה ותחושת לכידות.
ילנה פונומרצ'וק יצרה עבודה המורכבת מציור שקיעה אדומה ופסלי קונכיות מגבס לבן, שנועדו לבטא את הגעגוע לפעילות שגרתית ומשמעותית – טיול בשקיעה ואיסוף קונכיות. השקיעה האדומה מסמלת את היופי והשלווה שהיו לפני המלחמה, בעוד שהאדום העז מבטא את הרגשות הסוערים והגעגועים. הקונכיות מגבס לבן מייצגות את הזיכרונות היקרים והשבריריים, ביניהם גם מחשבות על מוות ועצמות נשכחות. הניגוד בין הציור לקונכיות מסמל את הפער בין המציאות שהייתה לזו הנוכחית, ומזמין את הצופים לחוות את המאבק הפנימי בין הזיכרונות לכאב ההווה.
יסכה גדז, "החיים הם לא משחק ילדים", פיסול בגבס ועץ
להבדיל ממשחקי ילדים, שבהם יש חוקים ברורים, מטרות מוגדרות ותוצאות ידועות מראש, בחיים לעומת זאת זה עובד אחרת הם אינם צפויים ואינם הוגנים. אנו נתקלים באתגרים רבים, חווים חוויות ורגשות, וצריכים לקבל החלטות משמעותיות בעלות השלכות רחבות על מנת להתקיים ולהתקדם.
היצירה מורכבת משישה רובוטים עשויים מחמר וחוטי ברזל בצבע כחול אדום, שיוצאים ונכנסים בתוך גוף הפסלים- כאילו הם חוטי הטענה, שלא מחוברים כרגע לאף גורם מטעין.
העבודה עוסקת ברעיון של משחק שחמט והרובוטים כשחקנים במשחק השחמט -כאלגוריה לעולם המציאותי. היצירה מציגה את המאבקים והאתגרים בחיים באמצעות תנוחות שונות של נפילה, התהפכות והשענות. ולהבדיל ממשחקי ילדים, שבהם יש חוקים ברורים, מטרות מוגדרות ותוצאות ידועות מראש, החיים לעומת זאת אינם צפויים ואינם תמיד הוגנים. אנו נתקלים באתגרים רבים, חווים חוויות ורגשות, וצריכים לקבל החלטות משמעותיות בעלות השלכות רחבות על מנת להתקיים ולהתקדם.
העבודה צמחה מתוך התלבטות וחוסר וודאות, ורעיונות עם כיוונים שונים ומשונים, היצירה מייצגת את ההתמודדות שלי בחיפוש, ובחוסר וודאות שאני חשה לאורך התקופה.
מעין דוד, "הפרחים ישובו לפרוח", שמן על בד
בסדרת העבודות שלי, התמודדתי עם הניגוד הכואב בין שמחת תורה לפחד והחוסר אונים שחוויתי בשדרות. באותה שבת, כשהייתי עם בעלי בבית הוריו, חשתי מקרוב את השבר העמוק ואת ההלם שנגרם בעקבות המצב הביטחוני. כמה חודשים לאחר מכן, ישראל כביכול חזרה לשגרה, בעוד הדרום נותר מאחור. בעלי, שהיה בשגרת מלחמה וסגר שבתות רבות מחוץ לבית, ומשפחתו, שהייתה מפונה בכל קצוות הארץ ללא עבודה, ללא שגרה וללא בית לחזור אליו, בעוד אזורים אחרים בארץ מתפקדים ומנהלים חיי שיגרה כרגיל.
יצרתי סדרה של שלוש יצירות על קנבס בצבעי שמן, המתארות את התחושות הללו. בחרתי לצייר שדה תורמוסים פורח וצבעוני החותך את רצף הציורים של המכוניות השרופות. רציתי להראות את השבר והחוסר באמצעות החלל הריק ביצירה, המסמל את הכאוס והאובדן שתושבי הדרום חווים יום יום.
ההתעסקות בציור חשובה לי, ומספקת לי מקום מרגיע בתקופה הקשה שאנחנו עוברים. באמצעות האמנות, אני מצליחה להתמודד עם הקשיים ולהביע את הסיפור האישי והקולקטיבי של תושבי הדרום, ושל ישראל בכלל.
טל דרמר, "ברוך דיין האמת", פיסול במסקינטייפ שקוף
פסל של ידיים נתפסות בחכה. העבודה עוסקת בתחושות של ״הנני בידך כחומר ביד היוצר״, תלותיות וחוסר שליטה כלפי אובדן בין אם בהקשר למלחמה ובכלל, הידיים הנתפסות בחכה נחשבות לדמויות אקראיות של בני האדם העולות מעלה לדייג, הקב״ה.
ונפטרות מן העולם הגשמי.
בחרתי להתעסק בחומר שקוף מכיוון שהמוות האקראי הזה הינו נושא שיח שקיים, נוכח, אך עם זאת במציאות היומיומית של המלחמה, ניסיתי לתאר את ההתמודדות כשקופה אך עם זאת קיימת ביחס לזה שיש נופלים רבים בקצב מהיר.
החומר שבחרתי לעבוד בו בעבודה הוא המסקינטייפ השקוף שהינו חומר זמני שלאט מאבד את יכולת ההדבקה שלו, זהו לא חומר שאפשר להשתמש בו לצורך עבודה איכותית ויציבה, ארוכת תווך- מה שמשקף גם כן את חוסר היציבות והתלותיות של האדם בעולמנו.
בחרתי לשים מספר ידיים ולא אחת מכיוון שהעבודה נעשתה מתוך מחשבה על מציאות המלחמה בה יש הרבה אנשים שעלולים ליפול, ו״להיתפס בחכה״, ולצערנו הרבה באמת נפלו בתדירות גבוהה והקב״ה בוחר ״בפינצטה" שאינה וודאית מי ייפול ו ״יתפס בחכה״ ויעלה מעלה״.
ילנה פונומרצוק, דממה, שמן על בד ופיסול בגבס
העבודה מורכבת מפסלים של קונכיות מגולפות מגבס ומפוזרות על חול ים, על רקע ציור בצבעי שמן של שקיעה אדומה.
השקיעה האדומה משדרת אימה וכאב בים שהוא לכאורה רגוע ומאוזן . הניגוד יוצר תחושת אי וודאות, בה מאופיינת תקופה זו.
הקונכיות הלבנות על רקע הציור מדמות שברי עצמות, או הריסות בתים, דבר שמזכיר את שפיכות הדמים בשבעה באוקטובר.
רציתי לבטא את הגעגוע שהיה לי בתחילת המלחמה לבילוי שגרתי ומשמעותי עבורי, טיול בשקיעה, ואיסוף קונכיות- היום אני מעריכה את הרגעים הפשוטים האלו יותר מבעבר, פעילות יומיומית זו היא ריפוי לנפש.
שירה רותם, הרגע הרועד, פיסול בעץ
לרגע אפשר לחשוב שהכל בסדר:
הירח שוב מקיף את כדור הארץ,
גשם ירד היום בחצר,
נשימות הילדים עולות ויורדות
מחדרי השינה.
אבל הסדק בתקרה
הוא יעיד
על עיניי הקרועות
וליבי החרוך.
עדיין מלחמה.
שבועיים אחרי שמחת תורה, שמעתי עדות של איש זק"א שהיה באחד מהקיבוצים בעוטף- אחרי השביעי באוקטובר, הוא סיפר שבאחד הבתים אליהם נכנס, שולחן החג עוד עמד ערוך ומוכן. כל הבית מסביב היה הרוס ושרוף, וכך גם המרחב של הקיבוץ שמחוץ לבית.. המשפחה שגרה בבית זה איננה.
התמונה הזאת של השולחן העומד בתוך ההרס והאפר, הוא מקור ההשראה שלי לעבודה.
העבודה שלי מורכבת משולחן, בנוי בקנה מידה מיניאטורי, ומונח בתוך קופסא חשוכה חלקית, כאשר האור שמאיר בתוך הקופסא מאיר חלקים מן השולחן, הקופסא שמכילה את השולחן סגורה ואטומה. אפשר להציץ פנימה דרך חרכים צרים המשויפים בקופסא.
אי אפשר לראות דרך החרכים את כל השולחן באופן שלם, תמיד נשארים חלקים נסתרים, חבויים בחשכה.
האנשים כבר אינם, אבל הנוכחות שלהם עודנה מורגשת באוויר, השולחן עומד מוכן בחדר החשוך כמו מחכה לאנשים שיבואו, מחכה לוט בערפל.
זוהר שגב, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, שמן על בד
בחרתי בכותל מכיוון שזה המקום שמלווה אותי מהרגע שהתחלתי בתהליך החזרה בתשובה שלי, עד היום זהו מקום מאוד מרגש וקרוב לליבי.
הכותל המערבי משמש תזכורת לכוח עליון ולתקווה שנמצאת באמונה.
הוא מסמל את הקשר העמוק להיסטוריה, לאמונה ולעם היהודי. השראה זו נובעת מהקדושה, מהזיכרון ההיסטורי ומהתקווה לשיקום רוחני ופיזי. הכותל מופיע בעבודה כמרכז הקומפוזיציה, כרקע לתפילות, לדמויות מתפללות או כמוטיב שמסמל התכנסות רוחנית ואחדות לאומית. בחרתי לצייר פתקים צבעוניים בתוך החריצים של אבני הכותל, בהם מוטמנים פתקים עם תפילות אישיות.,הגיוון הצבעוני מסמל את הגיוון והשוני בין התפילות של כל אחד ואחת. בין הפתקים הצבעוניים שתלתי פתקים צהובים –שמזוהים עם תפילה לחזרתם של כל החטופים.
הכותל הוא סמל לנחמה וכוח פנימי, ומביא לידי ביטוי את הקשר הבלתי מתפשר למסורת ולערכים הרוחניים של העם היהודי.
הציורים נעשו בצבעי שמן על קנווס מתוח.